להפקיע את הטיפול באשפה מהמשרד להגנת הסביבה

השר גלעד ארדן התראיין ב- 16.02.2010 בתוכנית "העולם הבוקר" בערוץ 22, אצל ג'קי לוי והילה קורח. הוא הוכיח שגם הוא שבוי בידי הירוקים, שנלחמים על חוק הפיקדון. עוד הוא אמר, שאין לו מושג למה עשור שלם מתעסקים בבקבוקים הקטנים (הציטוט מדויק. ראו בראיון הנ"ל: http://reshet.ynet.co.il/12662.aspx ). הוא התבטא שם בניגוד להיגיון שמתחייב מתפקידו, להגן על הסביבה. צריך להפקיע את הטיפול באשפה מהמשרד להגנת הסביבה. ניצול האשפה צריך להיות באחריות השר הממונה על האנרגיה (בעניין RDF*) והשר הממונה על התעשייה והמסחר (בעניין "מיחזור", שם כללי PC לניצול האשפה). ניתוק הקשר בין האחריות לטיפול בזבל ובין האחריות להקפדה על מניעת זיהומים תשפר את תפקוד המשרד להגנת הסביבה. הירוקים מובילים את אופן הטיפול באשפה בדרך שגויה. הם כופים על התושבים פעילות מיחזור במשקי הבית. הם אבות "חוק הפיקדון האידיוטי" וחוק האריזות שבדרך. והגרוע מכל הוא, שהם עוטפים את האשפה בסיסמאות יפות, שהמדיה אוהבת אותן וגורמת לעדר האנושי שטיפת מוח, שיחשבו שזו הדרך התקינה. התושבים נאנסים ועוד משמיעים קולות של הנאה. מקומם של הבקבוקים, האריזות והניירות הוא בזרם האשפה הכללי, כאשר המיון ייעשה במרכזים מרחביים, כדוגמת "חיריה". וכדי לסבר את העין: בתל אביב - יפו מופעלות 100 מכוניות לאיסוף האשפה של תושבי העיר. העירייה מממנת עוד 2 מכוניות לאיסוף נייר מהמיכלים ברחוב ובבתי התושבים, ועוד 2 מכוניות לאיסוף מיכלי פלסטיק מהכלובים שברחוב, שגם חלק נכבד מעלותם היא של העירייה. לפי נתוני "מוסד שמואל נאמן" בטכניון, איסוף נפרד זה מהווה כ- 15% מהכמות הכללית של הנייר ומיכלי הפלסטיק! העירייה אוספת בזרם האשפה הרגיל את שאר הנייר והמיכלים הגדולים וגם את הבקבוקים שאין משלמים עבורם פיקדון. האם מערך האיסוף של העירייה, אותן 100 מכוניות שאוספות את כלל האשפה, לא יתגברו על איסוף של תכולת עוד 4 משאיות? האם ב"חיריה" תהיה בעיה לטפל בעוד 4% מהאשפה? חייבים לקחת בחשבון, שמיון ראשוני של מיכלי משקה ונייר שבתוך זרם האשפה הכללי הוא החלק הקל ביותר, כי אפשר להעיף אותם בזרם אוויר (נייר) ולהציף אותם במים (מיכלים). והטכנולוגיות הולכות ומשתכללות מדי יום. ושאלה מוסרית: מדוע העירייה מוותרת על הזהב שבזבל ומשלמת על המיץ של הזבל? מה שאוספות 4 המשאיות לא מגיע להטמנה, כך שעל אשפה זו לא משלמים היטל הטמנה. הטענה, שיש לעירייה חסכון בהיטל הינו מופרך. לעניין הוצאות נוספות במיון: תאגיד המיחזור משלם לרשתות המזון 5 מיליון ₪ בשנה כדי לעודד אותן לפדות את הבקבוקים מידי הציבור. תמורת אותם 5 מיליון ₪ אפשר להעסיק 70 פועלים נוספים במרכזים המרחביים לטיפול באשפה. הם יעבדו במקום מוסדר ובשכר חודשי של 7,000 ₪. לעניין חוק הפיקדון עצמו: זהו מס שהגיע בשנת 2008 לסכום של 161 מיליון ₪ ששילם הציבור. ממנו נהנו אספנים "מסוימים" בסכום של 100 מיליון ₪. 61 מיליון ₪ נשארו בידי תאגיד המיחזור, שבעליו הם מפעלי המשקאות הגדולים. חישוב המס הסמוי בגין חוק המיחזור כמות הבקבוקים הנאספת בשנה (67%, ב- 2008) 500 מיליוני בקבוקים כמות הבקבוקים שלא נאספת בשנה (33%) 245 מיליוני בקבוקים שווי הבקבוקים שלא נאספו (הפיקדון נשאר בידי התאגיד) 61 מיליוני ₪ כמות הבקבוקים הנאספת בידי משלמי הפקדון (20%) 100 מיליוני בקבוקים כמות הבקבוקים הנאספת על ידי "אחרים" (80%) 400 מיליוני בקבוקים שווי הבקבוקים שנאספו והפיקדון שלהם לא הוחזר למשלמים אותו, אבל כן הוחזר לאספנים "מסוימים" 100 מיליוני ₪ שלא יטילו את האיסוף על היצרנים של המשקאות (חוק הפיקדון) ושאר המוצרים (חוק האריזות), שלא יסתובבו עוד משאיות ברחובות הפקוקים. בכל מקרה, עד שיבוטל חוק הפיקדון: דמי הפיקדון יופקדו ב"הקרן לשמירת הניקיון", כך שעודף הכסף ישמש למטרות האמיתיות של הקרן, מתקנים מרחביים, במקום שיעשירו את יצרני המשקאות. לא תהיה חשיבות למידת עמידת תאגיד המיחזור במכסת איסוף הבקבוקים ולא יטילו עליהם קנסות. ככל שייאספו פחות בקבוקים – הקרן לשמירת הניקיון תרוויח יותר. על הרשות המקומית לדאוג לניקיון בישוב. מיחזור (שם כללי, תקין פוליטית, לניצול האשפה) הוא עניין רציני ומורכב, שאזרח רגיל לא יכול ולא מסוגל להתמודד אתו. כל פעילות מיון הפסולת בבית, לשם איסופה בנפרד, הינה בזבוז. גם במדינות ה"נאורות" ביותר לא מתקרבים להפרדה מלאה במשקי הבית. הירוקים והשבויים שלהם משווים את קמפיין המיחזור שלהם לזה שהיה בעניין פרחי הבר, אך הוא אינו דומה. שישוו את המסע להצלת פרחי הבר למסע להקפדה על הניקיון וחינוך לחסכון ולצריכה נבונה, ולא לעניין המיחזור. קמפיין זה יהיה באחריותו של המשרד להגנת הסביבה. הניחו לתושבים בעניין מיון האשפה. הם לא יהיו נכים רגשית לנושא הגנת הסביבה רק כי זרים ממיינים את הזבל שלהם. צריך לחנך למניעת בזבוז , לצרכנות נבונה ונכונה, ולהשקיע יותר באכיפת חוקי הניקיון. את המיחזור יעשו כוחות השוק, בתמיכת המדינה ובפיקוחם של הארגונים הירוקים. * דלק ממקור פסולת RDF – Refuse Derived Fuel • בעירה מעורבת בדלק בתחנות כח • מפעלי ייצור RDF – עשרות בארה"ב, כ 50 באירופה המייצרים 3 מיליון טון\שנה שהם כ 15% מסך הטיפול התרמי (רק כמחצית מפסולת עירונית) • כבשני מלט – ניסיון עולמי רב ומתפתח מהר, הכמויות זניחות לעומת המסה הכללית של הפסולת לסילוק (באירופה כ 1%) • הערכה לישראל (בכבשני מלט "נשר") – כ 300,000 טון\שנה עם חיסכון 50% בהוצאות דלק באתר רמלה